פסק-דין בתיק ע"א 35958-10-12

כב' השופטת ש. דברת, ס. נשיא:

1.                  שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת עירית קויפמן) בת.א. 5516/06 מיום 7.8.12, בו נקבע כי הכספים המצויים בידי עירית רהט, אשר הגישה בעניינם טען ביניים, יועברו לכיסוי חובה של ברקוביץ אהרון ושות' (בפירוק), ויתרת הסכום תועבר לידי עמל הנגב בניה ועפר בע"מ.

רקע

2.                  תחילתה של המחלוקת בין הצדדים בהסכם שנחתם בין עיריית רהט לבין בוני הנגב בניה ועפר בע"מ (להלן - " בוני הנגב") ועמל הנגב בניה ועפר בע"מ (להלן - " עמל הנגב"), ביום 12.9.94, לבניית בית ספר ברהט. בעקבות מחלוקת בין הצדדים על גובה התשלום המגיע לבוני הנגב ועמל הנגב על פי ההסכם, התנהל הליך בבית המשפט המחוזי בת.א. (ב"ש) 2132/95 (כב' השופט ברוך אזולאי), וביום 20.3.06 חויבה עיריית רהט לשלם לעמל הנגב ובוני הנגב סכום אשר עמד, נכון לאותה עת, על 1,942,446 ש"ח (להלן - " פסק הדין הראשון").

ביום 20.7.06 הגישה עיריית רהט בקשה על דרך של טען ביניים, בו ביקשה לקבל הוראות למי לשלם את הכספים בהם חויבה, בשל קיומם של טוענים רבים לכספים אלה.

3.                  ואכן, במהלך התנהלות ההליך הסתבר כי קיימים לא פחות מ - 17 טוענים שונים לכסף.

הטוענת 1 לכסף היתה עמל הנגב, אשר זכתה בכספים אלה בפסק הדין. לטענתה, בוני הנגב המחתה לה את זכותה מתוקף ההסכם עם עיריית רהט, ובהתאם להמחאה זו העבודות כולן בוצעו על ידה בלבד, על כן היא הזכאית למלוא סכום פסק הדין. הטוענת 2, בוני הנגב, הגישה הודעת הסתלקות מתוקף הסכם המחאה זה.

טוענים נוספים לכספים היו נושיה של עמל הנגב: עליאן אלקרינאוי (הטוען 3), עו"ד יובל קינן (הטוען 4), י.ח.מ חברה לפיתוח ובניה בע"מ (הטוענת 5, להלן - " י.ח.מ"), עו"ד דוד כהן (הטוען 6), ציון ותארי מרצפות בע"מ (הטוענת 8, להלן - " ותארי"), חברת אל רג'וב לקבלנות כללית בע"מ (הטוענת 13, להלן - " אל רג'וב"), וברקוביץ אהרון ושות' בע"מ (בפירוק) (הטוענת 16, להלן - " ברקוביץ"), אשר טענה לנשייה גם ביחס לבוני הנגב. יוער, כי ברקוביץ לא היתה צד להליך מתחילתו, אלא הצטרפותה אושרה ביום 13.10.10.

מלכתחילה, טענו לכסף גם ארבעה נושים של י.ח.מ (טוענים 9-12); עם זאת, לאחר שבדיון ביום 17.4.10 מסרה י.ח.מ הודעת הסתלקות, ניתן ביום 11.12.11 צו גודר ביחס לטוענים אלה.

כמו כן, טען לכספים אלה בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (הטוען 7, להלן - " בנק דיסקונט"), נושה של בוני הנגב, משסבר כי אין תוקף להמחאת הזכות בין בוני הנגב לעמל הנגב.

טוענים נוספים לכספים הגישו הודעת הסתלקות או שבקשת ההצטרפות שלהם סורבה.

4.                  עם הגשת הבקשה לטען ביניים, הגישה עמל הנגב בקשה לדחיית הבקשה על הסף, בטענה לקנוניה בין עיריית רהט לחלק מהטוענים; כן טענה כי כל מטרת הגשת הבקשה לטען ביניים היתה רצונה של עיריית רהט לדחות את מועד תשלום הכספים. ביום 18.2.07 קבע כב' השופט שפסר כי הבקשה לטען ביניים תידון רק בתנאי שמלוא סכום פסק הדין הראשון יופקד בקופת בית המשפט, על מנת שהעירייה תוכיח בכך כי אינה מבקשת אך לדחות את מועד התשלום. עיריית רהט הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בר"ע 567/07), אשר התקבלה ביום 25.9.07 על ידי כב' השופט ניל הנדל, אשר העמיד את סכום ההפקדה על 700,000 ש"ח.

5.                  ביום 18.5.08 ניתן פסק דין חלקי בתיק על ידי כב' השופט יעקב שפסר, אשר חייב את עיריית רהט לשלם הסכומים שאינם שנויים במחלוקת. נקבע כי עיריית רהט תשלם לטוענים שונים, שחובותיהם אינם שנויים במחלוקת, הסכומים, המפורטים בס' 4 לפסק הדין של בית המשפט קמא. כן נקבע, כי " שאלת ההצמדה והריבית, לרבות מועדיה וכן שאלת ההוצאות בגין הליך זה, תוכרע במסגרת פסק הדין הסופי".

6.                  ביום 7.8.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, נשוא הערעור.

בית המשפט קמא קבע כי ההליך ראוי להתברר כטען ביניים. הוא דחה את הטענה לקנוניה בין עיריית רהט לבנק דיסקונט ולאל רג'וב, הסומכת על העובדה, שהעיריה הודיעה להם את תוצאות פסק הדין הראשון, הודעה בעקבותיה הגישו התביעה לכספים. נקבע, כי רצונה של עיריית רהט לכלול צדדים אלה בבירור המשפטי על מנת להימנע מתביעות נוספות, ובשל התחייבותה להודיע לאל רג'וב על מתן פסק הדין, אינה מהווה עניין בתוצאות ההליך, שכן אין בה רצון כי צדדים אלה יזכו בכספים כלשהם.

בית המשפט קמא נתן תוקף להמחאת הזכות בין בוני הנגב לעמל הנגב, וקבע כי לא הוכח שהמחאה זו נעשתה למראית עין ולמטרת הונאת נושים, מאחר ואין חולק כי בפועל בוצעו העבודות ברהט על ידי עמל הנגב. נקבע כי יש תוקף להמחאת זכות זו, למרות שלא נרשמה, מאחר ומדובר בהמחאת זכות על דרך המכר. נדחתה הטענה להרמת מסך בין עמל הנגב לבוני הנגב, מאחר וטענה זו לא באה לידי ביטוי בהצהרת הפרטים של בנק דיסקונט ואין בפסק דין אחר, בין צדדים אחרים, בו הורם המסך בין חברות אלה כדי לחייב בהליך זה. משכך, נקבע כי אין לנושיה של בוני הנגב זכות כלשהי בכספים.

בית המשפט דחה את תביעתה של אל רג'וב, מאחר וטענותיה אינן ראויות לידון בטען ביניים שכן, בשל הסכם הפשרה בינה לבין העירייה אין לה עילת תביעה כלפי העירייה. כן נדחתה תביעתה של ברקוביץ ביחס לעיקול שהטילה ביום 3.3.97, מאחר ולא אושר, אך אושרה תביעתה ביחס לעיקול מאוחר יותר שהטילה. בית המשפט הוסיף ודחה את תביעתו של עליאן אלקרינאווי לכספים, משקבע כי המחאת הזכות שנעשתה כלפיו על ידי עמל הנגב היתה המחאת זכות פיקטיבית, אשר נועדה להברחת כספים. גם תביעתה של ותארי לכספים נוספים נדחתה.

בית המשפט דחה את בקשת עיריית רהט לפטור אותה מתשלום הפרשי הצמדה וריבית, מאחר וסוגיה זו אינה מצויה במסגרת המחלוקת הנדונה. עם זאת, נקבע, כי הכספים -אשר הופקדו בבית המשפט על פי החלטה שיפוטית, לאור בקשת עמל הנגב - יצאו משליטת העירייה והם לא ישאו הפרשי הצמדה וריבית מעבר לפירותיהם, ממועד הפקדת הכספים בפועל.

בית המשפט הוסיף וקבע כי בשל ריבוי המחלוקות ומאחר ושוכנע כי היה מקום לברר את המחלוקות במסגרת טען ביניים, אין מקום לחייב את עיריית רהט בשכ"ט עו"ד והוצאות הטוענים. מה עוד, שחלק מטענות עמל הנגב ואלקרינאוי נדחו, ואין מדובר בחיוב נפרד לתשלום אלא רק בקביעת סדר קדימויות בין  נושים.